May 2010


אתמול התחלתי את חגיגות יום ההולדת השלישי שלי 3.0
להלן מספר תמונות וחוויות

image

ככה מחליטים אצלנו לאן נוסעים

אתמול בזמן שהלכתי עם אבא אמא וקסם גליתי תגלית.
לא הבנתי איך אף פעם עוד לא עליתי על זה.
זה מדהים…
זה ישנה את המציאות כפי שאני מכיר אות מאז ומעולם.
פניתי ואמרתי לאבא בקול סמכותי:
“אני ואבא בנים, אמא וקסם בתים”
ופתאום שניהם התחילו לצחוק.
מעניין אם זה קרה גם לאיינשטיין?

לקסם ודניאל ילדי האהובים..

החלטתי לכתוב ברגע זה לםני שאהפוך סנילי ולא אזכור עובדה חשובה זו:

אני יודע שנעשה המון טעויות במהלך חייכם, אבל למזלי דודה תמר מצאה כתבה שמצדיקה את גידולכם בת”א

אז הנה מוצג א’ בכתב ההגנה שלנו.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1057,209,49180,.aspx

ועם הלינק לא יעבוד אז הנה ציטוט הכתבה

למה כדאי לכם לגדל ילדים בתל אביב?

יום שני 10 במאי 2010 07:02 מאת: בן זילכה, העיר תל אביב

 עזבו אתכם פנטזיות על בית בכפר פסטרולי. בן זילכה רוצה שמרגע לידת בנו הוא יתרוצץ בין עשירים ועניים, שחורים ולבנים, הומואים וסטרייטים, פאנקיסטים ופקידי דואר הכל במרחק דיווש

אחת הנטיות הנפוצות בתל אביב היא לראות בעיר תחנת מעבר – מעין פאזה חולפת בחיים, הרפתקה שרצוי להתנסות בה או משובת נעורים שבעתיד עוד נביט עליה בסלחנות. כמעט תמיד ימתין בקצה הספקולציה הזאת הרהור נוגה על בית צמוד קרקע במושב, מרחבים, שבילי עפר טובלים בירק, אוויר צלול, כלב או שניים, כמה ילדים, זוגיות בריאה, כוס תה שתילגם בצוותא על המרפסת בחיוך שבע רצון ושקיעה נעימה אל תוך מנעמי השגרה. אפשר לזהות גם נעימה קבועה שמתלווה אל משאלת הלב הזאת, טון שדוק של יהירות טבוע בו ושמעיד כי הדובר נגמל מהבלי הכרך, והנה הוא כבר אדם מפוכח שדי לו באורח החיים הצנוע שמציעים החיים בכפר ומיד הוא אורז את מיטלטליו ומשאיר אותנו להתבוסס בשאון האוטובוסים ובצחנת הרחובות המפויחים. 

לא שאין קסם בחזון הזה, אלא שגלומות בו כמה הנחות שגויות ומקוממות. הראשונה שבהן, והיא גם הסיבה לכך שהתרחיש הפסטורלי נפוץ בעיקר בקרב זוגות צעירים העושים את צעדיהם הראשונים במשעולי הבורגנות, היא ההנחה שילד לא מגדלים בתל אביב. ראשית, מובן מאליו שמי שחושב ככה לא גדל כילד בתל אביב. שאם כן, היה יודע שתל אביב היא לכל הפחות מקום ככל המקומות לגדול בו, עם פינות חבויות ומרחבים להתרוצץ בהם כבכל מקום אחר, גם אם הם מוצפנים בחצרות אחוריות או שזורים בחנויות אופנה ובמרכזי קניות, שלא פעם דווקא אלה מתפקדים כמתקני שעשועים יעילים במיוחד. גם בתל אביב יש נופי ילדות שברבות הימים נזכרים בהם בנוסטלגיה, וגם בזיכרונות של ילידיה אפשר למצוא חוף ים ונחל ושדרות ומעשי קונדס ונשיקות ראשונות, גם אם היום קשה כבר למצוא בהם חולות ושדות של גידולי פרא, שפעם עוד היה אפשר להיתקל בהם בפאתי השכונות שבקוטבי העיר. 

שנית, שלל הטיפוסים שמאכלסים את רחובותינו, ושלא פעם נראים מאיימים, חושף את זאטוטי העיר למגוון של עולמות שבמקומות אחרים חבויים עמוק בין כתלי הבית, אם הם בכלל קיימים באזורים הנידחים האלה. אילו לי היה אחד כזה, כלומר ילד, הייתי רוצה שמרגע לידתו יתרוצץ בין עשירים ועניים, שחורים ולבנים, הומואים וסטרייטים, פאנקיסטים ופקידי דואר, ציירים ופועלי כפיים, ולאו דווקא בסביבה הומוגנית, שבה כולם מגיעים מאותו הרקע וכולם בעלי מראה אחיד ואותה תפיסת עולם פחות או יותר. הייתי רוצה שבדרכו לבית הספר או למפגש חברים יעבור מול חלון ראווה של גלריה וקופה של תיאטרון, מרכז קניות וציור גרפיטי על קיר של בר, כרזה של להקת שוליים שלא משמיעים ברדיו וחנות למוצרי יודאיקה, מסעדה טובה ודוכן פלאפל, ובאותו הזמן תמיד יזכור שיש לו את חוף הים להימלט אליו.

מרחבים, אוויר צלול והמון ירוק – לא רק הרחק מהעיר הגדולה?

תל אביב היא גם כלל אינה עיר גדולה כפי שטוענים בתוקף מפרנסיה של הפנטזיה הכפרית, שמבכרת את החיים במקום קטן וצנוע על פני חיי הכרך הסואנים. היא אולי עיר מרכזית, עיר ראשה בלשון הגיאוגרפים, “העיר הגדולה” באחד מכינוייה הנפוצים, אך אם נבחן רגע את הקלישאה הנדושה הזאת בכלים מדעיים, נגלה שהמספרים מוכיחים את ההפך הגמור, ודי לנו לצורך העניין במשוואה הפשוטה מהירות כפול זמן שווה דרך, שחקוקה בזיכרונו של כל בוגר בית ספר יסודי. לתושבי רחוב ארלוזרוב לדוגמה, יידרש זמן קצר בהרבה להגיע לבית הקולנוע מאשר לתושבי זרעית, אפילו אם אנשי היישוב הגלילי יעשו את דרכם במכונית ואילו הארלוזרובים יצעדו ליעדם בנינוחות. כך גם תושבי רחוב סירקין יזכו לשבת מול צלחת פירות הים שלהם, הרבה לפני תושבי המושב השיתופי אלוני אבא. וכך למשל, יקדימו תושבי רחוב מלאכי בדרכם לתיאטרון את מתחריהם ממושב דישון, אפילו אם אלו האחרונים ישלחו למרוץ את הבכיר שבאצניהם. המפות אולי יטענו שתל אביב בכל זאת היא “העיר הגדולה”. אבל בני אדם לא חיים במפה. זמן ההגעה ממקום למקום הוא אמת מידה מהימנה בהרבה מכל גבול וירטואלי שמשורטט באטלס. 

ברכיבה על אופניים תל אביב אפילו קטנה עוד יותר. אז מתכווצת העיר לממדים זעירים ממש ולפתע נדמה שאין היא אלא כפר פסטורלי שהכל נמצא בו במרחק דיווש, חמש עד עשר דקות רכיבה זה מזה, שיוט נטול דאגות בין כיתת הלימוד לבית ההורים או בין מקום העבודה למקום הבילוי, בדרכים שחוקי התנועה כמעט ולא חלים עליהם, כמו היו שבילי קיבוץ. עונת המעבר היא שעתם היפה של רוכבי האופניים. הרוח שמכה בגוף לא קרה מדי והשמש רחומה מספיק כדי לא להתיש את הגוף ולהגיר ממנו מפלי זיעה. אבל חשוב מכך: זוהי שעתן היפה של רוכבות האופניים.

לפני שבועיים היינו באילת ופתאום התחילו לי נקודות אדומות.
מיד הבנתי יש לי אבעבועות מהרוח.
להלן תמונות.

אז רק שתדעו כשמקבלים אבועובות מהרוח אומרים, תודה….
למה??
כי בזמן שיש אבעבועות מהרוח אז הולכים לספארי במעט כל יום.
מטיילים ומשחקים כל היום.
לא הולכים לגן.
כולם באים ומספרים לך על הפעם שלהם היה אבעבועות.
(עומר עוד פעם יספר איך גם הוא קיבל אבעבועות באילת כשהיה בן 6)

משהו אחד שאני לא מבין… עם אבעבועות זה כזה כיף אז למה חיסנו אותי לזה?