דניאל היילוייל

אתמול הייתי שוב באוניברסיטה…
הפעם באוניברסיטת חיפה והפעם עם אבא!
(מהרגע שנוצרתי אני מבלה עם אמא באוניברסיטה אז כך שזה לא ממש חדש לי- והאמת התחיל לשעמם בזמן האחרון)
אבל אתמול זה היה ממש ממש כייף… לא באתי להקשיב לעוד הרצאה משעממת- אלא לקבל תואר! טוב, לא שלי- של אבא… ולא סתם תואר- אלא תואר שני- ולא סתם תואר שני- תואר שני כמצטיין דיקאן!
החגיגה היתה שלו, אבל הרגשתי שהיא גם שלי, הפריחו בלונים בשבילי, הביאו כיבוד בשבילי, נאמו בשבילי ושרו בשבילי
כי כולם אומרים שכל מה שההורים עושים בשבילי- ואבא- סיים תואר כמצטיין דיקאן- כדי שבשבילי הוא ישאר בבית ובשבילי
הוא יעשה דוקטורט

אמא המציאה איזה מושג על מנת שאני לא יפרד ממנה כל היום נקרא יום צמיחה.
אבא אפילו וידא באינטרנט ומצא שהדבר קיים. יום צמיחה יום אכילה שבו אני לא עוזב את הציץ חוץ מלקחת אויר ולתקוע גרפס (אני תינוק וזה נחשב עדיין נימוסי).
ראיתי מהפינה שאבא מקנא ורוצה גם איזה יום כזה בשבילו.
אז למען שלום בית לקחתי יוזמה ותרמתי את ה-15.7.07 ליום שכולו (כ-15 שעות לא ברצף) מוקדש לאבא וזהו יום השינה.

רק רציתי לחבק ואתה פרצת בבכי קורע לב – האם הכאבתי לך?? מקווה שתסלח לי אוהבת סבתא אידה

אמא לא מוותרת ומניחה אותי על הבטן.
אני מנסה ואף מצליח להרים את עצמי כמעט עד הסוף.
ממש שכיבות צמיחה.
אך בשביל לעשות את זה מעניין אני מוכן להתערב עם אבא שעל כל שכיבת צמיחה אחת שלי הוא חייב לעשות שתיים.

זה הבלוג של ההיילוייל הכי צעיר בארץ ואולי בעולם