אתמול התחלתי את חגיגות יום ההולדת השלישי שלי 3.0
להלן מספר תמונות וחוויות

ככה מחליטים אצלנו לאן נוסעים

אתמול בזמן שהלכתי עם אבא אמא וקסם גליתי תגלית.
לא הבנתי איך אף פעם עוד לא עליתי על זה.
זה מדהים…
זה ישנה את המציאות כפי שאני מכיר אות מאז ומעולם.
פניתי ואמרתי לאבא בקול סמכותי:
“אני ואבא בנים, אמא וקסם בתים”
ופתאום שניהם התחילו לצחוק.
מעניין אם זה קרה גם לאיינשטיין?

לקסם ודניאל ילדי האהובים..

החלטתי לכתוב ברגע זה לםני שאהפוך סנילי ולא אזכור עובדה חשובה זו:

אני יודע שנעשה המון טעויות במהלך חייכם, אבל למזלי דודה תמר מצאה כתבה שמצדיקה את גידולכם בת”א

אז הנה מוצג א’ בכתב ההגנה שלנו.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1057,209,49180,.aspx

ועם הלינק לא יעבוד אז הנה ציטוט הכתבה

למה כדאי לכם לגדל ילדים בתל אביב?

יום שני 10 במאי 2010 07:02 מאת: בן זילכה, העיר תל אביב

 עזבו אתכם פנטזיות על בית בכפר פסטרולי. בן זילכה רוצה שמרגע לידת בנו הוא יתרוצץ בין עשירים ועניים, שחורים ולבנים, הומואים וסטרייטים, פאנקיסטים ופקידי דואר הכל במרחק דיווש

אחת הנטיות הנפוצות בתל אביב היא לראות בעיר תחנת מעבר – מעין פאזה חולפת בחיים, הרפתקה שרצוי להתנסות בה או משובת נעורים שבעתיד עוד נביט עליה בסלחנות. כמעט תמיד ימתין בקצה הספקולציה הזאת הרהור נוגה על בית צמוד קרקע במושב, מרחבים, שבילי עפר טובלים בירק, אוויר צלול, כלב או שניים, כמה ילדים, זוגיות בריאה, כוס תה שתילגם בצוותא על המרפסת בחיוך שבע רצון ושקיעה נעימה אל תוך מנעמי השגרה. אפשר לזהות גם נעימה קבועה שמתלווה אל משאלת הלב הזאת, טון שדוק של יהירות טבוע בו ושמעיד כי הדובר נגמל מהבלי הכרך, והנה הוא כבר אדם מפוכח שדי לו באורח החיים הצנוע שמציעים החיים בכפר ומיד הוא אורז את מיטלטליו ומשאיר אותנו להתבוסס בשאון האוטובוסים ובצחנת הרחובות המפויחים. 

לא שאין קסם בחזון הזה, אלא שגלומות בו כמה הנחות שגויות ומקוממות. הראשונה שבהן, והיא גם הסיבה לכך שהתרחיש הפסטורלי נפוץ בעיקר בקרב זוגות צעירים העושים את צעדיהם הראשונים במשעולי הבורגנות, היא ההנחה שילד לא מגדלים בתל אביב. ראשית, מובן מאליו שמי שחושב ככה לא גדל כילד בתל אביב. שאם כן, היה יודע שתל אביב היא לכל הפחות מקום ככל המקומות לגדול בו, עם פינות חבויות ומרחבים להתרוצץ בהם כבכל מקום אחר, גם אם הם מוצפנים בחצרות אחוריות או שזורים בחנויות אופנה ובמרכזי קניות, שלא פעם דווקא אלה מתפקדים כמתקני שעשועים יעילים במיוחד. גם בתל אביב יש נופי ילדות שברבות הימים נזכרים בהם בנוסטלגיה, וגם בזיכרונות של ילידיה אפשר למצוא חוף ים ונחל ושדרות ומעשי קונדס ונשיקות ראשונות, גם אם היום קשה כבר למצוא בהם חולות ושדות של גידולי פרא, שפעם עוד היה אפשר להיתקל בהם בפאתי השכונות שבקוטבי העיר. 

שנית, שלל הטיפוסים שמאכלסים את רחובותינו, ושלא פעם נראים מאיימים, חושף את זאטוטי העיר למגוון של עולמות שבמקומות אחרים חבויים עמוק בין כתלי הבית, אם הם בכלל קיימים באזורים הנידחים האלה. אילו לי היה אחד כזה, כלומר ילד, הייתי רוצה שמרגע לידתו יתרוצץ בין עשירים ועניים, שחורים ולבנים, הומואים וסטרייטים, פאנקיסטים ופקידי דואר, ציירים ופועלי כפיים, ולאו דווקא בסביבה הומוגנית, שבה כולם מגיעים מאותו הרקע וכולם בעלי מראה אחיד ואותה תפיסת עולם פחות או יותר. הייתי רוצה שבדרכו לבית הספר או למפגש חברים יעבור מול חלון ראווה של גלריה וקופה של תיאטרון, מרכז קניות וציור גרפיטי על קיר של בר, כרזה של להקת שוליים שלא משמיעים ברדיו וחנות למוצרי יודאיקה, מסעדה טובה ודוכן פלאפל, ובאותו הזמן תמיד יזכור שיש לו את חוף הים להימלט אליו.

מרחבים, אוויר צלול והמון ירוק – לא רק הרחק מהעיר הגדולה?

תל אביב היא גם כלל אינה עיר גדולה כפי שטוענים בתוקף מפרנסיה של הפנטזיה הכפרית, שמבכרת את החיים במקום קטן וצנוע על פני חיי הכרך הסואנים. היא אולי עיר מרכזית, עיר ראשה בלשון הגיאוגרפים, “העיר הגדולה” באחד מכינוייה הנפוצים, אך אם נבחן רגע את הקלישאה הנדושה הזאת בכלים מדעיים, נגלה שהמספרים מוכיחים את ההפך הגמור, ודי לנו לצורך העניין במשוואה הפשוטה מהירות כפול זמן שווה דרך, שחקוקה בזיכרונו של כל בוגר בית ספר יסודי. לתושבי רחוב ארלוזרוב לדוגמה, יידרש זמן קצר בהרבה להגיע לבית הקולנוע מאשר לתושבי זרעית, אפילו אם אנשי היישוב הגלילי יעשו את דרכם במכונית ואילו הארלוזרובים יצעדו ליעדם בנינוחות. כך גם תושבי רחוב סירקין יזכו לשבת מול צלחת פירות הים שלהם, הרבה לפני תושבי המושב השיתופי אלוני אבא. וכך למשל, יקדימו תושבי רחוב מלאכי בדרכם לתיאטרון את מתחריהם ממושב דישון, אפילו אם אלו האחרונים ישלחו למרוץ את הבכיר שבאצניהם. המפות אולי יטענו שתל אביב בכל זאת היא “העיר הגדולה”. אבל בני אדם לא חיים במפה. זמן ההגעה ממקום למקום הוא אמת מידה מהימנה בהרבה מכל גבול וירטואלי שמשורטט באטלס. 

ברכיבה על אופניים תל אביב אפילו קטנה עוד יותר. אז מתכווצת העיר לממדים זעירים ממש ולפתע נדמה שאין היא אלא כפר פסטורלי שהכל נמצא בו במרחק דיווש, חמש עד עשר דקות רכיבה זה מזה, שיוט נטול דאגות בין כיתת הלימוד לבית ההורים או בין מקום העבודה למקום הבילוי, בדרכים שחוקי התנועה כמעט ולא חלים עליהם, כמו היו שבילי קיבוץ. עונת המעבר היא שעתם היפה של רוכבי האופניים. הרוח שמכה בגוף לא קרה מדי והשמש רחומה מספיק כדי לא להתיש את הגוף ולהגיר ממנו מפלי זיעה. אבל חשוב מכך: זוהי שעתן היפה של רוכבות האופניים.

לפני שבועיים היינו באילת ופתאום התחילו לי נקודות אדומות.
מיד הבנתי יש לי אבעבועות מהרוח.
להלן תמונות.

אז רק שתדעו כשמקבלים אבועובות מהרוח אומרים, תודה….
למה??
כי בזמן שיש אבעבועות מהרוח אז הולכים לספארי במעט כל יום.
מטיילים ומשחקים כל היום.
לא הולכים לגן.
כולם באים ומספרים לך על הפעם שלהם היה אבעבועות.
(עומר עוד פעם יספר איך גם הוא קיבל אבעבועות באילת כשהיה בן 6)

משהו אחד שאני לא מבין… עם אבעבועות זה כזה כיף אז למה חיסנו אותי לזה?

במהלך טיול בדיזינגוף סנטר פגשנו את הזמר של רעמים וברקים. את סוף הפגישה סיימנו בשורה הראשונה בהופעה. היה ממש כיף במיוחד שהוא שר את דניאלה (למרות שזה על בנות זה נחמד).

אני מנצח בנוק אאוט, הילה צועקת שהיא ניצחה. וקסם מריעה. איזה כיף.

אני מפחד אז אני מבקש לעלות על האוטו אבל בלי כסף

ליעד וליאור לקחו אותי תחת חסותם.איזה כיף.

קסם התחילה ללכת אתמול. אני נורא התרגשתי אך שמרתי על ארשת פנים רצינית.
אני מודע לכך שזה נראה זלזול אבל אני צריך להזכיר לכם שכשאני צעדתי היא אפילו לא הייתה בסביבה… זה אחות זה?
הנה ההוכחה:

אתמול כשהלכתי עם אבא לגן ראינו חתול…
מיד סיפרתי לאבא שחתול ואריה זה אותה משפחה.
אבא פיקפק ואמר “נמר זה ממשפחת החתולים אבל אני לא בטוח לגבי אריה”
הוא גם שלף איזו עובדה מפוקפקת “אריה הוא כזה גדול וחתול כזה קטן, איך הם מאותה משפחה?”
מיד השבתי לו שהוא ממש מצחיק, רק אתמול סיפר לי על כספיון ושם יש לוויתן תינוק קטן וליויתנים אבא ואמא גדולים, וכולם אותה משפחה”
אבא נכנע ואמר שאני צודק.

true hero

כל פעם שאני רואה שיר שאני מכיר, אני מיד אומר בקול גדול…

זה השיר שאני הכי אהבתי כשהייתי קטן

אם זה לא משפט של גדולים, אז אני לא יודע מה!

•גברא
•מצויין
•סנופי
•צוללן
•ציונים
•קולע
•קוסם

הגיע חנוכה אני בן שנתיים וחצי והולך לפסטיבל הראשון שלי.
אבא לקח יום חופש וניהל אותי בלו”ז צפוף.
7:00 השכמה
8:30 קופ”ח לקחת טופס שהייתי צריך
9:00 הליכה לדיזינגוף (מרחק 5 דקות)
9:30 הגעה לדיזינגוף (המון שלוליות ואני עם מגפיים)
9:30 – 10:15 משחק בפיל
10:15 – 10:17 קניית מעיל חדש בשבילי (הוא זריז)
10:17 – 10:22 חזרה הביתה (על הידיים של אבא)
10:30 – 11:40 שינה
11:40 – 12:10 הגעה למופע (איזה גאון הוא שלקח מונית)
12:30 – 15:00 מותק של פסטיבל

עם יורשה לי מילת ביקורת…. נורא נהניתי מהחצי הראשון אפילו תופפתי לי על הברכיים לפי הקצב, אבל החצי השני יש לי רק מילה אחת שסבא של אבא לימד אותו בבולגרית אוז’ס.
15:00 – 15:30 מונית חזרה (אני הזכרתי שאבא גאון)
15:30 – 16:00 אוספים את קסם מהגן אני נרדם על אבא בידיים והוא מתמרן עם שנינו
16:00 – 17:00 משחקים עם אבא וקסם בסלון
17:00 – 18:00אבא מבשל דרך האינטרנט המבורגר ושניצל מוזס בשביל שנינו (התקשרנו לאמא שהייתה בדרך והיא לא רצתה)
18:00 – 19:00 מגיעה האוכל מגיעה אמא וכולנו אוכלים אני שליש שניצל ואמא שני שליש
19:00 – 19:15 הדלקת נר רביעי של חנוכה + שירים
19:15 – 20:00 מקלחות
20:00 מיטות
22:00 אני נרדם

היה לי מותק של יום
תודה אבא

כבר עברה שנה בלי סבא ואני עוד זוכר….
אני יודע להצביע על התמונה שלנו יחד ולהגיד זה סבא אריה…
אני יודע להסביר לכולם שהוא בשמיים.
אני עוד זוכר קצת דברים שעשינו יחד.
אתמול חזרנו מאילת וראינו שם הופעה שפעם אחרונה שראיתי הייתה איתו לפני שנתיים.
אז סבא אני זוכר ומתגעגע.

אני וסבא כפי שכרמל ציירה

אז מה עבר עלי מאז שכתבתי לאחרונה?
האמת לא הרבה…
להבדיל מקסם

טסתי לצרפת עם כל המשפחה (חוץ מגדי ואוסנת) שם גרתי בארמון, למדתי לשחות, הפלגתי באוניה,קיבלתי נשיקה מילדה ערביה ברחוב (שיחקתי אותה אדיש),שיחקתי טניס, נגמלתי מהסמיחקי, נסעתי באופניים.
חזרתי הביתה גיליתי שהסמיחקי נשאר בצרפת, התמכרתי למשהו טעים, הלכתי לספארי ושם הלכתי עוד 3.5 ק”מ חלקם בריצה, ההורים נטשו אותי אצל סבתא ולקחו את קסם איתם (אבל אני לא מתלונן) התחלתי לפתור בעיות(“יש לי רעיון!!!”)
ולקינוח היום הגננת קרינה התקשרה להגיד שנגמלתי מחיתול
היה לי חודשיים עמוסים אבל מהנים

1. לרדת כמו פיל
2. לרדת כמו ג’ירפה
.
.
.
.
.
95. לרדת כמו צפרדע
96. לרדת כמו ברווז
97. לרדת על הידיים
98. לרדת על הראש
99. לרדת הפוך
והדרך שאני הכי אוהב

100. לרדת מצוקמק או כמו שאני אומר “אני אקח אותך מצ’וקמק!”

היום שאלת, דניאל, איפה סבא אריה.
זה לא פעם ראשונה אבל התעקשת לדעת איפה הוא.
כשענינו בשמיים אז שאלת עם סבא במטוס ומתי הוא חוזר.
 הסברנו לך שהוא לא במטוס והוא גם לא יחזור

עד כמה שזה עצוב מאוד משמח אותי לראות שאתה זוכר ומתגעגע.

בבקשה תנסה לא לשכוח כמה סבא אריה אהב אותך.

תמשיך לשאול עליו מתי וכמה שתרצה